לא רק אנג'לינה ברחה. גם אני לא נשארתי
במקום. למוד ניסיונות העבר, מפחד לאבד גם אותה, גוננתי עליה מפני האשם הבלעדי בעיי
החורבות שהותרתי מאחוריי בחיי האישיים – מפניי. שתיקותיי ניצבו בינינו כחומה. לפעמים
הן נמשכו שעות ספורות, לפעמים במשך ימים ארוכים ולפעמים במשך שבועות. תפקדתי, עבדתי
בגינה, בניתי את הבית לבנה אחר לבנה, נישקתי אותה ועשיתי אתה אהבה, אבל בעיניי
שקיבלו גוון מתכתי וקר, עמד מרחק. אחרי פעולות צה"ליות משמעותיות ביקשתי
להישאר בגזוזטרא כדי לארגן את עצמי האזרחי מחדש; לפניהן, מרגע הידיעה, זינקתי
במחשבותיי לשדה הקרב בכל רגע נתון והתכוננתי נפשית לעתיד לבוא. כשלילות מסויטים
התדפקו על דלתות שנתי, השארתי אותה במיטה ופרשתי לגינה.
הסברתי לה את הכל. לא הסתרתי ממנה
דבר, אפילו לא את ההצעות ללמוד שקיבלתי ולהן סירבתי מחשש שירחיקו אותי מהסכנה. חלקתי
אתה את המועקה שמתלווה אלי עם חזרתי משדה הקרב, וגם את זו המתגנבת אל חיי לפני
שאני יוצא. סיפרתי לה את מה שלמדתי מפיהן של קודמותיה על סיוטים שהקפיצו אותי
משינה אל המקלחת; על זרם המים ועל המברשת ששמרתי ליד כיור, בה שפשפתי את הדם שנקרש
בתוך פרקי אצבעותיי ותחת ציפורניי*. וגם על הרגע בו פקחתי את עיניי וראיתי את המים
הצלולים זורמים לתוך חור ביוב בכיור, את עור ידיי הארגמני והמשופשף ואותן נשענות
על המשקוף ובוכות.
אנג'לינה הייתה פיסה מגן עדן, היא
הייתה המקום בו יכולתי לשקוט ולשכוח. לא רציתי להעמיס עליה את סערת הגיהינום ממנו
חזרתי. סירבתי לטמא אותה בזיכרונות ממקום ממנו לא כולם חוזרים. היא השתייכה לעולם
נפרד ואחר. ולכן גם כשניסתה להתקרב, חסמתי את קריעות הכאב ששיסעו את גרוני במרחק, ואותה
בחומה של שתיקות.
אבל אנג'לינה לא ויתרה. היא המתינה
לי עם כוס ויסקי כשחזרתי ונשארה רק עוד קצת, בשתיקה. בכל פעם קצת יותר. היא התעלמה
מהמתח שהסמיך את האוויר לפני היציאה, והתנהגה כאילו דבר לא השתנה. קיבלתי את
פלישתה אל עולמי המושתק בחדווה כְּשל הורה השמח למראה מעשי שטות של עולל פרי זרעו.
אבל כשבחלוף חודשיים נשכבה על חזי בזמן שישנתי בגינה, ביקשתי ממנה לא לעשות זאת
שוב, כי אני עלול לזנק מתוך שינה ולסכן אותה. למרות הזוועה שניסיתי לצייר, אזהרותיי
לא הרשימו אותה: היא הבהירה לי שאינה עשויה מסוכר ולכן גם אם אזנק לא יקרה לה דבר,
מה עוד שהיא בטוחה ביכולתה לשלוט בשינה שלי ולגרש את סיוטיי.
לא הסתרתי ממנה דבר פרט לזקפה שעינתה
את מצפוני. למרות הסבריה של הפסיכולוגית, שטיפלה בי בשנת שבתון, שעוררות מינית לא
בהכרח קשורה לתוכן המאורעות, ושהיא מתקשרת ישירות עם אדרנלין, המשכתי להאמין שרק
אדם רקוב מטבעו מסוגל להזדקף למשמע קולות גסיסה ולמראות המוות. לא הסתרתי ממנה דבר
פרט לסלידה מעצמי אחרי שיצאתי ממקלחת, מותיר אחריי את הלכלוך, את שאריות צבעי
ההסוואה ואת הסיפוק הגופני אליו הגעתי ממגע המים בעורי.
כשסיימתי לבנות את החומה סביב ביתנו, חגגנו את
סיום הפרויקט עם יין וממולאים. נשמתי לרווחה, הרמתי את הגביע ושתיתי לחיי מפלצות
שמקומן מאחורי חומות. אנג'לינה פרצה בבכי. עד עצם היום הזה, כשאני מכנה את עצמי ,Monster אנג'לינה מסתערת עלי בציפורניים שלופות. היא חושבת שבכך
היא מוכיחה את אי-ההסכמה שלה עם התווית שהודבקה לי בחלקה על-ידי אחרים ובחלקה על-ידי,
אבל אני יודע שעודה פוחדת מהחומות ומהשתיקות אותן פעם הצבתי בינה לביני.
