עופרת יצוקה (חורף 2008-2009) הייתה חוויה מתקנת. כשאני
אומר את המשפט הזה, אני מסמיק. כי אף מלחמה, ותהיה מוצלחת ככל שתהיה, מהיבטים רבים
ככל שיהיו, לא יכולה להיות חוויה מתקנת. במלחמה רוצחים ונרצחים, הורסים ונהרסים, יורים
ונורים, שומרים על אינסטינקטים שמתחדדים ועל רצון לחיות על חשבון צלם אנוש. עבורי,
עופרת יצוקה הייתה חוויה מתקנת. אני יצאתי משם שלם. כל מה שנשבר בי בלבנון השניה, תוקן.
השאיפות, החלומות, האמון במערכת ובעצמי, הכל חזר לקדמותו והיה יותר טוב. אולי כי
נשאתי בתוצאות, אולי כי גברתי על קשיים, ואולי כי בגרתי, כי מילד דתל"ש שאיבד
אלוהים בג'נין, הפכתי לגבר שמאמין בעצמו.
סוכם שאחרי שאסיים את התחייבויותיי
האחרונות בחברה, אשוב לתפקידי בצה"ל ושתוך זמן קצר תבוטל ההקפאה של הקידום (לא
רוצה לפרט את הסיבות). מכיוון שהכל היה כרוך באינספור ריצות בין עורכי דין ובתי משפט,
נאלצתי לעשות שעות בלתי שפויות וסופי שבוע במעבדה, כדי לעזור לשותף לצאת מהפלונטר
לתוכו הכנסתי אותו עם עזיבתי הפתאומית. כך הכרתי את אננה. אננה הגיעה אלי בהמלצה
של חבר משותף ובעקבות בקשתו האישית, רגע לפני שסגרתי את המעבדה. אננה הגיעה כי
נשבר לה שבב ועזבה בחלוף ארבעה חודשים כשהשבב המתוקן, ולבי וגבריותי המרוסקים בידה.
היינו הזוג הכי מטורף בעולם. לא היה גבול למשיכה המינית בינינו. עשינו אהבה בכל
פינות התבל, הפלנו מזלגות מתחת לשולחנות במסעדות והרמנו אותם ב"תורות" כדי
לגעת ולהסניף את האזורים האינטימיים זה של זו, עשינו את זה בעמידה ליד הרכב טרם
עזבנו את החניונים של מקומות הבילוי, ושוב טרם נכנסנו הביתה. התפשטנו עוד לפני
שהשער הספיק להינעל מאחורינו בטריקה והתעוררנו נאנחים ורוטטים אחד בתוך השניה. כבר
באותו לילה ראשון, במעבדה, עשינו אהבה למרגלות הארגזים עם כלי העבודה, על הרצפה, כשהיא
מחופשת לפיה (תחפושת שהייתה לה בשקית מסיבות שאיני זוכר כרגע) ואני שואל שוב ושוב
אם זה בסדר ואם לא צריך לבקש רשות מאותו חבר משותף ששלח אותה.
היא נהגה לכנות אותי "גדול
שלי", לטמון את פניה בצלעותיי, לאחוז במותניי ולהתפלא בקול עד כמה היא קטנה
ועדינה לידי הגס, הגדול והמקועקע, ואז להשחיל את ידה אל הכיס האחורי של מכנסיי
ולרוקן לי את הארנק. אני הייתי ה"אלי-תקנה-לי" שלה הכי מאושר בעולם
כשעשינו אהבה, כשמדדה מול עיניי את השמלות ש"קניתי" לה ובקוקטיות נשית
נתלתה על צווארי והבטיחה שהיא אוהבת אותי לנצח, אבל בתנאי. בתנאי שאאפשר לה לשנות
את המיניות שלי, את האופי שלי, את הצרכים שלי ואפילו את הרהיטים בבית. הרכושנות
שלי חנקה אותה ולכן השלמתי עם העובדה שהיא מסננת אותי בערבי פתיחה של תצוגות אופנה
בהן השתתפה ו/או של חנויות תכשיטים איתן עבדה. הסלידה שלי ממקומות הומי אדם הפריעה
לקריירה שלה ולכן לא הייתה לה ברירה אלא ללכת בלעדיי ולי להישאר בהמתנה. היא לא
בישלה כי זה "ממש לא היה הקטע שלה", לא ניקתה כי לשם כך יש מנקה, לא
רצתה ילדים, לפחות בינתיים, ולבשה בגדים שחורים כדי להבליט את רזון גופה. אני
דפקתי את הראש בקירות, הלכתי לקראתה והתגאיתי בכל פעם שנחלתי הצלחה. הייתי בטוח
שהגעתי לאלדורדו של עולם הממתקים, ושגם אננה הדוגמנית שמכנה אותי "גדול שלי"
ואינה נרתעת ממני, היא חלק מהשינויים החיוביים שאני עובר, החוויה המתקנת שלי... בדומה
למלחמה. למדתי להסיר את הפס מהתחתוניות ולהדביק אותן לתחתוניה, לסדר את הטמפונים
שלה בתרמילון היגיינה אישית ששמרה בתיקה, למדתי לשתוק כשהתגעגעתי ורציתי יותר, למדתי
לעצור רגע לפני הגמירה פן אכאיב לה מתוך תשוקה, למדתי להיות לא אני כשאני איתה
ולהיות אני בהקצנה כשאני בלעדיה.
אננה עזבה אותי בבוקר של פציעה סתמית
בירך (לא רוצה לספר על זה עכשיו). הגעתי אחרי שקיבלתי טיפול ראשוני מחובש. הגעתי
כי תמיד אמרה: אם יודיעו שאתה מת, לא אבכה, כי אדע שהלכת מאושר. הגעתי כדי לספר לה
שאני לא מאושר, ושאין אדם אומלל מזה שלא יכול להיות הוא עצמו.
אני מאמין שבעוד עשור אומר שהיא אכן הייתה חוויה
מתקנת, אבל היום עודי מתקשה להתגבר על מה שהרגשתי אז כשסובבה אלי את גבה, אספה את
חפציה ופשוט עזבה. נשארתי בסלון לא שלי (כי שינתה בו הכל), ליד מיטה לא שלי, מול
בבואה לא שלי, ריק ממנה ובעיקר מעצמי. פגשתי אותה בחלוף מספר שנים, כשכבר הייתי של
אנג'לינה, בנסיבות אחרות. היא נשארה קוקטית ונשית, ויתרה על הארנק אבל ניסתה לשלוח
את ידיה למקומות הכי רגישים רק כדי לראות אותי נמס. מן הסתם, זה כבר היה לא זה.
כל מה שכתבתי עד כה הוא לא יותר מאינטרמצו תיאורי
לעיי-החורבות מתוכם הכרתי את אנג'לינה, ולהבנה שקיימים צרכים שלא מבקשים להתמלא, אלא
להתקיים.
.
השבמחק